הפכתי מחקר שדה למערכת תמיכה עבור מדריכי נוער שמתמודדים עם שחיקה ועומס רגשי

בחרתי לעסוק בפרויקט הזה מתוך דאגה לעתיד תנועות הנוער בישראל. בעיניי, הן כוח חברתי משמעותי, במיוחד בתקופות משבר, כשבני נוער זקוקים יותר מתמיד למקום של שייכות, זהות ותמיכה. ככל שהמלחמה התמשכה, הלכה וגברה אצלי הדאגה לאנשים שמחזיקים את המרחבים האלה יחד, המדריכים, שנדרשים לייצר משמעות ויציבות בזמן שהם עצמם נשחקים, מתוסכלים ומאבדים תחושת כיוון.

בשנות העשרים שלי הדרכתי וריכזתי באיגי, ארגון הנוער הגאה. החוויה הזאת נשארה איתי. שנים אחר כך, כמעצב חוויית משתמש, חזרתי לעולם הזה דרך פרויקט הגמר שלי, כדי להבין מה השתנה עבור מדריכי הנוער בשטח ואיך עיצוב יכול לתמוך בהם בצורה עמוקה ורלוונטית יותר.

לתנועות נוער יש תפקיד חברתי חשוב, במיוחד בתקופות של חוסר יציבות. אבל האנשים שמחזיקים את המרחבים האלה יחד נדרשים לספק יציבות, החזקה רגשית ומשמעות, בזמן שהם עצמם כמעט שלא מקבלים תמיכה. מה שהדאיג אותי לא היה רק הלחץ על בני הנוער, אלא מה יקרה אם המדריכים שאמורים לתמוך בהם יתחילו לאבד אנרגיה, ביטחון ותחושת שליחות.

הפרויקט הזה התחיל משאלה רחבה יותר, מה קורה לתנועות נוער כשהאנשים שאמורים להחזיק אותן בעצמם מתקשים להחזיק מעמד?

ניגשתי לפרויקט הזה כאל מהלך עיצובי מונחה מחקר. במקום לקפוץ ישר לרעיון של אפליקציה, רציתי להבין מה השתנה עבור מדריכי הנוער בשטח, אילו מתחים מלווים אותם, ואיפה המערכות הקיימות כבר לא מצליחות לתמוך בהם מספיק טוב.

המחקר שילב ראיונות עומק איכותניים, מחקר פעולה ובהמשך גם בדיקת קונספט קלה בשטח. המטרה שלי לא הייתה רק לזהות כאבים, אלא להבין איזה סוג של תמיכה יכול באמת לחזק אצל מדריכים תחושת משמעות, מוטיבציה ומסוגלות.

כחלק מהמחקר יצרתי סט של כלים חזותיים שעזרו למדריכים לחשוב על השגרה שלהם, על מקורות ההשפעה סביבם ועל השינויים הרגשיים שהם עוברים לאורך הזמן. הכלים האלה חשפו תובנות שראיונות רגילים לבדם כנראה לא היו מעלים.

המחקר חשף פער בין המשקל הרגשי שמוטל על מדריכי נוער לבין הכלים שעומדים לרשותם. שתי תובנות בלטו במיוחד במרכז, והאחרות סייעו לדייק את הפתרון שנבנה סביבן.

המחקר הבהיר דבר אחד בצורה חדה, המדריכים לא היו צריכים רק תכנים טובים יותר. הם היו צריכים מערכת תומכת ורפלקטיבית יותר, כזו שתעזור להם לראות התקדמות, להתחבר מחדש לרגעים משמעותיים ולהרגיש מסוגלים יותר לאורך זמן.

כדי לדייק את הכיוון הזה חזרתי לתיאוריות של מוטיבציה, ובעיקר למסגרות שעוסקות באוטונומיה, מסוגלות ושייכות. עניין אותי גם איך מערכות פידבק קלות יכולות להפוך התקדמות לנראית בלי להפוך לשכבת פיקוח. זה עזר לי לחשוב על מדידה רפלקטיבית, לא כמעקב, אלא ככלי שמחזק מוטיבציה והכרה.

מכאן נולד כיוון עיצובי ברור, כלי תמיכה שיעזור למדריכים לעקוב אחרי מה שבאמת חשוב, לחשוב על העבודה שלהם ולקבל פידבק משמעותי לאורך זמן.

לפני שעיצבתי את המוצר המלא רציתי לבדוק אם לולאת פידבק קלה באמת יכולה לשנות את הדרך שבה מדריכים חושבים על העבודה שלהם. ערכתי ניסוי שדה דרך הודעות ווטסאפ, וביקשתי מהמדריכים להגדיר יעדים שבועיים ולדווח בכל יום על כמה מדדים פשוטים.

חלק מהמשתתפים קיבלו גם תצוגה ויזואלית של ההתקדמות שלהם לצד פידבק כתוב. המטרה הייתה לבדוק אם התקדמות נראית לעין ורפלקציה יומית יכולות לחזק מוטיבציה, הכרה ותחושת משמעות.

הבדיקה הראתה שגם פרומפטים רפלקטיביים פשוטים יכולים לשנות את האופן שבו מדריכים מפרשים את העבודה היומיומית שלהם. היא גם סייעה להבין אילו סוגי מדידה מרגישים משמעותיים ולא בירוקרטיים, במיוחד סביב רגעים משמעותיים ורפלקציה אישית.

Baloop מעולם לא נועדה לדגיטל את הלב של ההדרכה. המטרה לא הייתה להחליף חיבור אנושי במערכת, אלא לתמוך באנשים שאחראים להחזיק את החיבור הזה.

מה שהופך את הפרויקט הזה למשמעותי עבורי הוא המפגש שהוא יוצר בין דאגה חברתית, עיצוב וטכנולוגיה. הוא טוען שמערכות תמיכה חשובות במיוחד עבור אנשים שהעבודה שלהם רגשית, מבוססת קשרים ולעיתים קרובות גם בלתי נראית. במובן הזה הפרויקט הוא לא רק על מדריכים, אלא על איזה סוג של תשתיות אנחנו בונים עבור האנשים שמחזיקים קהילות יחד.

המחקר הראה שמה שמדריכים היו צריכים יותר מכל לא היה כלים טובים יותר עבור החניכים שלהם. הם היו צריכים מרחב שבו רואים אותם, תומכים בהם ומזכירים להם למה העבודה הזאת חשובה. זו בעיית עיצוב, ולעיצוב יש איך לענות עליה.

Baloop המשיך מעבר לפרויקט הגמר עצמו. הוא הוצג במסגרת תערוכת הבוגרים של בצלאל ובהמשך גם ב MINDes, אירוע פומבי של מסלול ניהול עיצוב וחדשנות בתוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל. הפרויקט נכלל במושב הראשון של האירוע, שעסק בחוסן חברתי.